לפני יומיים, הראפטורס נקלעו לפיגור ביתי של 30 נקודות לקראת סיום הרבע השלישי מול דאלאס נטולת ילד הפלא לוקה. האלופה הגאה לא הורידה את הראש, המשיכה לשחק, ועד סוף המשחק השלימה מהפך מפואר, הקאמ-בק הגדול בהיסטוריה של הקבוצה. בהיעדרם של סיאקם, גאסול, פאוול ופרד ואן-וליט (כולם פצועים), מי שהובילו את המהפך הזה היו קייל לאורי הבלתי נגמר והמחליפים מקצה הספסל – רונדה הוליס-ג'פרסון (19 נקודות ו-9 ריבאונדים) וכריס בושה (21 נקודות, 7 ריבאונדים ו-4 חסימות).

לאחרון יש סיפור ששווה להתעכב עליו. שמענו כבר על לייט בלומרס, אבל נדמה שלא על כזה.

רוב הכדורסלנים הקנדים המצליחים גדלו בבתים ממעמד בינוני-גבוה, ולא מעט מהם באים ממשפחות כדורסל. זה לא המקרה של כריס בושה. בגיל 16 הוא היה רבע עוף (עד היום מבנה הגוף רזה במיוחד) בגובה 1.85 ששיחק להנאתו הוקי וכדורגל. על כדורסל הוא אפילו לא חשב ומעולם לא הקפיץ כדור. גם בבית ספר הוא לא היה מציאה גדולה. הוא גדל במשפחת מהגרים ענייה מהאי סיינט לוסיה בקאריביים כשכריס היה בן 5, והגיעה לאחת השכונות העניות במונטריאול. בסביבה שבה הוא גדל, גם בית ספר לא היה שוס גדול אז בגיל 16 כריס החליט שמספיק לו והחל לעבוד במגוון עבודות מזדמנות. ההורים כבר די השלימו עם זה שלא ייצא ממנו כלום, ונראה שגם כריס עצמו. אמנם בשלוש השנים הבאות הוא צמח כמעט 20 סנטימטרים לגובה, אבל לא היה נראה שזה ישנה משהו בחיים שלו חוץ מלהקשות עליו למצוא בגדים ונעליים במידה מתאימה.

בגיל 18 הוא התחיל לשחק קצת כדורסל בשביל להעביר את הזמן במשחקי פיק-אפ בשכונה. הוא אמנם היה לא רע יחסית למישהו שעד אז לא נגע בכדור הכתום, אבל זה ממש לא נראה כמו משהו להתפרנס ממנו. אפילו כשהיה כבר כמעט בן 20 לא היו שום סימנים של עתיד בכדורסל. הוא עבד במשרה מלאה בשטיפת כלים ברשת מזון מהיר במונטריאול תמורת 10 דולר לשעה ולא נראה היה שהחיים שלו הולכים לשום מקום.

אחד הדוקטורנטים שלי, דניאל, הוא יהודי דובר עברית שגדל במונטריאול. בעשור האחרון הוא מחלטר גם כמאמן כדורסל בג'וניור קולג'ים המקומיים ומכיר את כל הרכילות, כך שלא פעם הפגישות שלנו גולשות לשיחות כדורסל. הוא סיפר לי שבושה דווקא החליט בשלב כלשהו לנסות את מזלו בכדורסל קבוצתי, אולי מתוך שיעמום, ונרשם באינטרנט לקבוצת פיתוח כישרונות מקומית. בסעיף הגובה הוא רשם 2.03, שהיה הגובה שלו בגיל 20. אבל קהילת הכדורסל בקוויבק קטנה יחסית; בערך כמו בישראל – כולם מכירים את כולם. המאמנים של הקבוצה שאליה פנה היו בטוחים שאם היה מישהו בגובה הזה הם כבר היו שומעים עליו והניחו שכריס בחר לזייף את הגובה שלו ולהוסיף לעצמו איזה 10 סנטימטרים, כמו שצעירים לא פעם עושים. אז הם פשוט התעלמו ממנו ואפילו לא טרחו לענות.

למרבה המזל, קבוצה של חברים החליטה להירשם לטורניר כדורסל מקומי וביקשה מכריס לשחק איתם. הוא אמר שאין לו כסף לדמי הרישום, אבל אם הם מוכנים לכסות אותם עבורו הוא ישחק. הם שילמו והקבוצה התמודדה מול אחת מהקבוצות הטובות בפרובינציה לגילאים צעירים. היא הובסה קשות, אבל בקהל ישב במקרה מאמן (אותו אחד שלא טרח לענות לו כשהגיש בקשה לקבוצה מוקדם יותר) שראה בו משהו מיוחד – אתלטיות, אורך, ניידות ורוח לחימה. הוא נסע לדבר עם אבא בושה, שלא היה צריך הרבה שכנוע ("רק תקח אותו ואולי עוד ייצא ממנו משהו"). בפעם הראשונה בחיים שלו, בגיל 20 כריס הפך לחלק מקבוצה שהתאמנה ושיחקה כדורסל באופן מסודר.

מכאן, גרף השיפור שלו היה כמעט חסר תקדים. אחרי שנה אף אחד לא שמע עליו עדיין ולא היו לו כמובן שום הצעות מקולג'ים בארה"ב (וגם לא פרופיל לימודי מתאים). אז הוא הלך לשחק בג'וניור קולג'. ושם, לא בפעם האחרונה בחיים שלו, הוא הדהים את כולם עם דומיננטיות אדירה ובשנה השנייה שלו כבר זכה בתואר שחקן השנה בג'וניר קולג'ים. זה כבר הספיק כדי לעורר עניין אצל כמה מכללות טובות ואחרי קצת התלבטויות הוא התחייב לאורגון של דנה אלטמן.

כשהוא כבר כמעט בן 23, הוא התחיל את השנתיים שלו באורגון. ומסתבר שגם ברמה הגבוהה של המכללות זה נראה לא רע. הוא אמנם לא היה מלוטש, אבל נייד מאוד, עם אף לחסימות, הרבה האסל, ואפילו קצת קליעה משלוש שהתפתחה עם השנים. יחד איתו שיחקו עוד שלושה שיגיעו יום אחד ל-נבא: דילון ברוקס (גריזליז), ג'ורדן בל (גולדן סטייט ומיניסוטה) וגם אחד טיילר דורסי, ששיחק שנתיים בליגה הטובה בעולם לפני שהחליט לנסות את מזלו במזרח התיכון. ביחד הם הצעידו במרץ 2017 את אורגון עד לפיינל פור. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו התחיל לחשוב על בושה במונחים של נבא. הוא עדיין נראה רזה מדי וגם "זקן", אבל הכישורים, האורך, ויכולת החסימה נראו מעניינים מספיק כדי שמישהו אולי ייקח עליו צ'אנס בסיבוב השני של דראפט 2017, כפי שקרה לבל (מקום 37), דורסי (41) וברוקס (45).

זה לא קרה בעיקר בגלל חוסר מזל. באחד המשחקים הראשונים של טורניר המכללות, שחקן יריב נחת לא טוב על הרגל של בושה. זה כאב, אבל כריס התעלם והמשיך לשחק עד סוף המשחק. רק שהבדיקה הרפואית אחר כך איבחנה את אחת הפציעות שכדורסלנים הכי חוששים מהן – קרע ב-ACL. עוד סט-בק, שאולי גם מנע מאורגון ללכת אפילו רחוק יותר. אז הוא לא נבחר בדראפט, אבל גולדן סטייט האלופה החתימה אותו על חוזה כפול ונראה שהוא בכל זאת הולך לקבל צ'אנס. רק שגולדן סטייט שוב רצה לאליפות ושלחה את בושה לג'י ליג. התפוקה שלו שם לא ממש הרשימה, ובסוף השנה הווריירס חתכו אותו במה שנראה כמו הסוף הדי מוחלט של חלומות ה-נבא שלו, שממילא מעולם לא נראו יותר מדי מציאותיים.

אבל אז הגיע עוד מהפך. הראפטורס הפכו בשנים האחרונות למה שסן אנטוניו הייתה פעם – קבוצה שמתמחה באיתור כשרונות בשלבים המאוחרים של הדראפט או אפילו כאלו שלא נבחרו ופיתוח הדרגתי שלהם בקבוצת הבת בג'י ליג. זה מה שקרה עם סיאקאם, שנבחר בסוף הסיבוב הראשון בדראפט 2016, נשלח לשנה לג'י ליג—זכה שם בתואר ה-MVP—ואז השתלב בקבוצה כשהוא עושה קפיצה מטאורית בכל שנה מאז עד לדרגת אול-סטאר השנה. דוגמאות אחרות הן פרד ון-וליט, שלא נבחר בדראפט 2016, דלון רייט, יקוב פולטל, ונורמן פאוול. הצוות המקצועי הזה ראה משהו בבושה כשהוא שיחק עבורם בליגת הקיץ ב-2018 והם החליטו לתת לו עוד חוזה כפול. ניתן לשער שהעובדה שהוא קנדי לא הזיקה.

מה הוא עשה בשנה שעברה בג'י ליג? 27 נקודות, 11 ריבאונדים, ו-4 חסימות למשחק. תואר ה-MVP של הליגה (בהליכה) וגם שחקן ההגנה של השנה (הראשון בהיסטוריה של הליגה שזכה בשני התארים).

ועדיין, זה רק הג'י ליג. תעברו על רשימת האמ וי פיס של הליגה ב-20 שנות קיומה ותמצאו מעט מאוד שחקנים שהצליחו לתרגם את התואר לקריירת נבא. כך שגם אחרי הטור דה פורס הזה, רוב האנשים המשיכו לפקפק ביכולת של בושה לעשות את המעבר לליגה של הגדולים. החשש התמקד במיוחד במבנה הגוף השדוף. בושה הוא בערך 2.08, אבל שוקל פחות מרוב הגארדים ב-נבא, באיזור ה-90 קילו (לשם השוואה, מרכוס סמארט, 1.90, שוקל 100 קילו). הרבה פעמים אומרים על שחקנים עם מבנה גוף כזה שהם צריכים "לגדול לתוך הגובה שלהם", לעבוד קשה בחדר משקולות, ולהוסיף איזה 10-15 קילו כדי להתמודד בליגה. זה פחות או יותר גם מה שמייעצים לו ברוב נדיבות האוהדים בפורומים של טורונטו. רק שבושה כבר תכף בן 27. והגיע הזמן להכיר בעובדות – זה מה יש. אם הוא לא הצליח להוסיף משקל משמעותי עד עכשיו, כנראה שזה גם לא יקרה בעתיד. ומתי שהוא צריך גם להפסיק להסתכל על מה ששחקן X יכול היה להיות אם רק היו לו עוד… (השלימו את החסר – כדרור, קליעה, גובה, אורך, משקל, וכולי) ולהתמקד במה שהוא בפועל.

ואצל בושה, מה שהוא בפועל זה בכלל לא מעט. כיאה למי שהתחיל לשחק בגיל 20, הוא לא ממש משוייף. הקליעה מבחוץ לא יציבה. וגם הבנת המשחק לא ברמות הגבוהות (לא מוסר הרבה וגם בהגנה לפעמים עושה טעויות של חוסר ניסיון או הבנה). אבל יש לו אינסטיקטים של חתול רחוב והוא גם משחק ככזה – נלחם על כל כדור, נע כמו גארד, וחוסם כל מה שעובר לידו. הוא גם מסיים לא רע ובאופן כללי מביא הרבה אנרגיות חיוביות מהספסל.

האוהדים של טורונטו מתחילים להתאהב, והוא זוכה לשלל כינויים. כשהיה באורגון קראו לו "סלים דאק". אחר כך קראו לו "טריי-בושה", בגלל החיבה להשליך שלשות בזריקה לא אורתודוקסית (בצרפתית “trebuchet” זה בליסטרה). אבל הכינוי שאני הכי אוהב הוא "בלוק קיבקווה". צריך להתמצא קצת בפוליטיקה הקנדית כדי להבין למה זה כינוי מוצלח. הבלוק קיבקווה היא מפלגה פדרלית שמגיעה מקוויבק (המקום היחידי שבו מצביעים לה), שמקדישה את עצמה לקידום הלאומיות של הפרובינציה הייחודית. אבל "קיבקווה" הוא גם השם בצרפתית של תושבי קוויבק והדרך שבה הם מזדהים.

כרגע, כל זה עדיין לא מספיק כדי להבטיח לו דקות יציבות ברוטציה של טורונטו כשכולם בריאים (גאסול ואיבקה מקבלים את הדקות בסנטר כשהם לא פצועים). אבל הוא כבר מקבל לא פעם הזדמנויות ואני מאמין שהוא יתפוס לעצמו לאט לאט מקום של קבע ברוטציה, אם לא השנה, אז בשנה הבאה. אם הייתם מספרים את זה לשוטף הכלים במסעדת המזון המהיר בצפון מונטריאול לפני שבע שנים, הוא בטח היה צוחק עליכם. סינדרלה גרסת 2020.